אלכוהול. שיחרור מסוכן

זה לא הולך להיות פוסט מתלהב על "אני אוהבת אלכוהול ועושה שטויות".
זה גם לא הולך להיות פוסט מתבכיין על אהבה לאלכוהול והתמכרויות. זה כבר נכתב בעבר.
הפוסט הזה הולך להיות פשוט פוסט על למה לפעמים אני שונאת את עצמי כשאני שותה ועל חווית אובדן הזיכרון הנוראית.

אתמול יצאתי ליומולדת של חברה. כשהגעתי כולם היו שיכורים קצת. צ'ייסרים ריקים היו פזורים על השולחן לצד משחקי קופסה והרבה רוח טובה. מיד הזמנתי בירה להצטרף לחגיגה. בהמשך שודרגה הכוס לשלוש בירות ושני צ'ייסרים בערך בשעה.
משם, גררתי את כלת השמחה וחבר משותף לרדיו אי.פי.ג'י.בי, אחד המקומות האהובים עליי בעיר.
כשהגענו לשם הייתי קצת מבושמת, אך לא הרבה יותר מהרגיל. מה זה רגיל? הו, שאלה מצוינת. אני ידועה בקיבולת האלכוהול המכובדת שלי. אני יכולה אף לקבוע ולומר, כי במרבית הערבים אני שותה כל כך הרבה ולא משתכרת, שזה כבר נהיה מטריד המסוגלות של הקיבה שלי. אבל יש ערבים, נדירים ביותר, בהם אני חוטפת את שיכרון האלכוהול. ואני חוטפת אותו קשה. ערב כזה היה ליל אמש.

האלכוהול מוציא ממני מישהי אחרת. זה מסוכן.

מכירים את השלב הזה שבו אתם שיכורים, ואתם יודעים שעוד דרינק אחד ואתם באוויר? אני לא יודעת לזהות את השלב הזה. אני שותה ומרגישה הכי סחית ומחוברת לעולם, עד שאני מתעוררת בבוקר עם שברי זיכרונות, בלאק אאוט טוטאלי מהשתלשלות האירועים ודאגה שמא הבכתי את עצמי ואת חבריי באיזשהו אופן.
זה מוזר, אבל אצלי ה"דרינק אחד יותר מידי" מגיע בהפתעה. אני מרגישה אחלה ואז זה מכה בי. איך אני אמורה לדעת מתי להפסיק? לפעמים זה יכול לקרות אחרי 4 כוסות ולפעמים אחרי 10. שונאת את חוסר האונים הזה. אני אוהבת לצאת, אוהבת לשתות. יש אנשים שאוהבים ללכת למסעדות? אני אוהבת לצאת לבלות. הבעיה היא שכשהאלכוהול משתלט עליי, פורצת ממני מישהי אחרת. אולי היא המיסקאוף האמיתית, אולי לא.
אז כן, זה לא קורה הרבה, אבל מספיק אירוע אחד כמו החתונה של החברה הכי טובה שלי, שבה התנשקתי עם האח של החתן מול המשפחות שלהם, ושהדי.ג'ייז הדוחים ניסו לנשק אותי (ניצול מגעיל ביותר של הסיטואציה) וכל החברים נחלצו לעזרתי והצטרכו לשמור עליי בהמשך האירוע. אני כמובן, לא זכרתי כלום מכל זה, ולמזלי צינזרו את התמונות הקשות. כאב לי בעיקר האכזבה של החברים, שהיו צריכים להקריב חלק מההנאה שלהם כדי להשגיח עליי.

לא יודעת כמה מכם חוו שכחת זיכרון או "בלאק-אאוט" בימי חייהם מאלכוהול, אך זו תחושת חוסר אונים נוראית. להתעורר בבוקר בבית, במיטה, בחתיכה אחת, זה מעודד אך מטריד. במיוחד מטריד החלק של התקשרות הטלפונית, פייסבוקית, טוויטרית עם כל הנוגעים בדבר מליל אמש על מנת לשמוע דיווחים.
מסעירים או מביכים. להתנצל או לצחוק. להתבאס או להתעודד.
זה לא בשבילי הסטרס הזה של "וידוא הריגה" לאחר מעשה.
אני פולניה, ובפולניה כמו בפולניה, אכפת לנו מה יגידו השכנים.

זה לא פוסט רחמים, אין תשובות גם לבעיה הזו, חוץ מהברורה: תשתי פחות.

אם אנסה לסכם עבור עצמי, אלו הסיבות העיקריות שבגללן אני שונאת את איבוד הזיכרון הזה:
1. אני עלולה לעשות שטויות שיתנקמו בי למחרת (אח של החתן רצה להמשיך את הקשר ביננו ואני בעיקר התביישתי    
    מההורים של חברה שלי ומהמשפחה שלו שבאה אליהם לראות את המונדיאל כשהייתי אצלם). ואני יכולה לעשות דברים
    כה מביכים שאפילו אני לא מסוגלת להעלות אותם על הכתב.
2. לגרוע מההנאה של חבריי כדי שהם יוכלו לדאוג לי
3. מפחדת שהבכתי את עצמי ברבים ואינני יודעת זאת, או שיש עדים שלא אזכור שהיו עדים לסיטואציה הזו וזה יתנקם בי.

אני אומרת שזה לא יקרה שוב, אבל אני יודעת שאני משקרת לעצמי. עוד שבועיים יש לי יומולדת ואני יודעת, אני פשוט יודעת שאתעורר במיטה שלי בבוקר ואחשוב- WTF?

וזו תרומה קטנה ומשעשעת של רשל, שמזכירה לי שכל עוד זה לא מתועד, הכל יהיה בסדר:

סיכום 2010 במוסיקה הישראלית

השבוע האחרון של דצמבר, הוא גם השבוע האחרון של 2010. נו, דה!

ולרגל חגיגות סוף השנה, כמו בכל תחנת רדיו/ חברת חדשות/ עיתון/ בלוג/ אתר אחר וכו' צריך לסכם שנה.

וכך, גם אני צריכה לסכם את השנה במוסיקה הישראלית בקוצב ישראלי ברדיו הבינתחומי 106.4fm.

אני באופן אישי שונאת את השבוע הזה, ראבק! תשארו מעודכנים, טוב? זה מזה מלא מלא עבודה לעשות סיכום שנה.

מה עוד, שזה גם ככה שבוע עמוס פרויקטים וכמובן שהיומולדת שלי גם חלה בשבוע שלאחר מכן ואני צריכה לצאת בכל יום החודש כדי להכין את הכבד לערב המיוחל.

בבקשה, תכתבו לי תגובה פה למטה. כן, כן, ממש כאן, ותציינו איזה אלבום או אמן או להקה או שיר ישראלי עשו לכם את השנה. זה יכול להיות של להקה ישראלית ששרה באנגלית, עברית, ערבית, רוסית, אמהרית ואפילו בטג'קסטנית (נגיד).

המגיבים שבחירותיהם יכנסו לסיכום יזכו לפוסט נרגש בעמוד הפייסבוק שלי ובטוויטר ואחד מהמשתפים יזכה לבוא איתי להופעה (תקבע בהמשך) של אמן ישראלי מבטיח!

אפשר להכניס את הבחירות שלכם עד ה-22/12/10.

סוף שבוע לא רגוע לכולכם!!!!

על מוסיקה והרדיו הבינתחומי 106.4

הערב אירחתי באולפן את אביגיל רוז לסשן לייב של שירים מהאלבום החדש, שירים מהאלבום הקודם (שהיה גם אלבום הבכורה שלה), ובכלל לשוחח על הדרך המוסיקלית, הבחירות, החיים, המילים והלחנים. ובעיקר להנות. כי מבחינתי, מוסיקה היא הנאה. מוסיקה היא אושר. מוסיקה היא צחוק ובכי. מוסיקה היא אנרגיה מתפרצת ורגיעה מסממת. מוסיקה היא ריקודים, מוסיקה היא אהבה, מוסיקה היא הפסקול של חיינו. היא אותי ואני אותה מלווה.

אנשים רבים, חושבים שכל מי שמתחיל לשדר ברדיו הוא מומחה במוסיקה בכלל ובז'אנר שהוא מגיש בפרט. לא אכחיש שהשערה זו הינה בעלת בסיס איתן. אבל אודה בפה מלא, שאני לא מאלו שהתחילו לשדר כשהם מונים את האלבומים של מתי כספי על פי סדר כרונולוגי תוך אזכור של שנות היציאה, תיאור של כריכת האלבום ומספר הרצועות בכל אחד מהם.
כשהגעתי לשדר ברדיו הבינתחומי עוד לפני הקמתו הרשמית, הגעתי בעיקר מאהבה למוסיקה ואמונה במוסיקה ישראלית. להגיד שהיית המומחית הגדולה ביותר במרכז? ממש לא. גם היום, אני לא מכריזה על עצמי כאוטוריטה בתחום, למרות שכמה מחבריי הטובים ביותר סומכים עליי בכל הקשור למוסיקה ישראלית חדשה (אין צורך לציין שהידע המוסיקלי שלהם נמצא בקו אחיד עם ים המלח במונחים טופוגרפיים).
מי שמכיר, ומי שלא, ומי שמתחיל להכיר אותי קצת מהפייסבוק, טוויטר, מהבלוג או מהפיוז'ן והרדיו, הצליח להבין שאני פעילה בכמה חזיתות. ברובן, ללא תגמול, כספי לפחות. לא אפרט את התגמול שלי מכל פלטפורמה שאני פעילה בה (חבל, בא לי שתישארו איתי עוד כמה שורות). אבל בחזית הרדיו, אני יכולה לשתף אתכם בחוויה. הרדיו פקח לי את העיניים ובעיקר את האזניים, למוסיקה ישראלית חדשה, אינדי בעיקר, אך לא רק. אמנם את מרבית העבודה, עשיתי אני בכיתות רגליים ואזניים. אך היא השתלמה, וכעת, אני מתבססת יותר ויותר במקום הנח שלי- האירוח.
האינטימיות שבשידור עם להקה או זמר/ת באולפן, היא חוויה שאין שניה לה. השליטה בקונסולה, ההובלה של המרואיין לשתף ולגלות, לחשוף או להודות שהוא מסתיר, לשיר בלי הגנות של במה, רק הוא, אני והמיקרופון תמורת מחיאות כפיים של זוג ידיים, או שניים. זה הפאשן שלי. זה הפאן שלי. זה הפן שלי. זו מוסיקה מהעיניים שלי. לא מתיימרת מידי. אישית וכנה (בדר"כ) ובעיקר כזאת שמעלה, לי לפחות, חיוכון על השפתיים.

אז כל מי שלא הזדמן לו לשמוע את הרדיו הבינתחומי ב-106.4fm יכול פשוט ללחוץ על מספר התדר, כפי שמופיע כאן. אני אשמח אם תאזינו לי בעמוד של הקוצב ישראלי. בכל שבוע אביא סינגלים חדשים בשילוב עם ראיונות טלפוניים ואחת לשבועיים אערוך ראיון חי של שעה באולפן עם זמרים והרכבים שונים.
ובכלל, אם אתם מחפשים תחנה שונה, שאינה אנטי-מיינסטרים, אך אינה שוחה באורח קבע עם הזרם, ייתכן, רק ייתכן שהרדיו הבינתחומי הוא הרדיו בשבילכם.

חצי שנה בלי

לפני חצי שנה, הרגשתי שאיבדתי את החברה הכי טובה שלי. זאת שהייתה שם בשבילי תמיד. כל פעם שהייתי צריכה אותה, היא הייתה במרחק נגיעה. ידעה להצחיק, לנחם, להרגיע, לרגש, לתת לי ביטחון.

חצי שנה בלי סיגריה.

אם הייתם שואלים אותי לפני חצי שנה ושבוע, אם אני חושבת שזה אפשרי שאני אפסיק לעשן, כנראה שהייתי צוחקת לכם בפרצוף.

מי שלא מכיר אותי, והאמת, גם מי שכן. כמה אירועי מפתח הקשורים לסיגריות:
פרק א'- אתם זוכרים את הילד הזה שמביא את הסיגריות הראשונות לחבר'ה כדי שכולם ינסו? אני.
פרק ב'- מכירים את זה שהיה הולך בסתר לעשן, ומסתיר את זה גם מהחברים שלו? אני.
פרק ג'- אנשים שמפסיקים לעשן לפני הצבא? אני.
פרק ד'- אנשים שמעשנים רק ביציאות? לא אני.
פרק ה'- אנשים שמפסיקים לעשן בבה"ד 1 כדי להעלות את הכושר? אני
פרק ו'- אנשים שמבינים שזה לא קשור ועולים לחפיסה ביום? אני.
פרק ז'- אנשים שבטיול לג'ונגלים מחשבים סיגריות פר יום בדקדקנות ואז נתקעים ואין להם סיגריות והם בקריז? אני.
פרק ח'- אנשים שסיגריה של הבוקר חשובה להם יותר מקפה של הבוקר? אני.
פרק ט'- אנשים שיאחרו למקומות רק כדי להספיק לעשן סיגריה לפני? אני.

בקיצור, הבנתם את הקטע. הייתי מכורה קשה ביותר. מהאנשים שלא יכולים לפתוח את הבוקר בלי סיגריה ובטח לא לסגור את היום בלי אחת. לפני חצי שנה וכמה ימים, החלטתי להפסיק לעשן, אני אפילו לא זוכרת למה בדיוק.
אני אוהבת לעשן. א-ו-ה-ב-ת. אני בכוונה לא כותבת את זה בלשון עבר. אני עדיין אוהבת את זה, רק יודעת שאסור לי לעשן אפילו אחת. גם לא לקחת שאכטה. שאכטה תוביל לשתיים, תוביל לסיגריה פה ושם, תוביל לאחת בשבוע, אחת ביום ומשם ההתדרדרות לחפיסה קצרה.
התחלתי לקרוא את הספר של אלן קאר "הדרך הקלה להפסיק לעשן" הפסקתי בעמוד 50 כי הבנתי מה הוא רוצה ולא כל כך היה לי כוח להמשיך לשמוע את זה עוד כמה מאות עמודים. הוא עזר להרבה אנשים. אני יכולה לבד.

ואכן, במשך כמה ימים הפחתתי כמויות עד שיומיים לפני ההפסקה הטוטאלית, עישנתי סיגריה- שתיים ביום. ואז התחלתי להרגיש רע שעישנתי אותן. אמרתי לעצמי- יכולת גם בלעדיהן. בבוקר יום ה-29/4/10, קמתי בבוקר, תכננתי מתי אעשן את הקצבת הסיגריות שלי. אבל בערב, הלכתי לישון בלי לעשן אפילו אחת.

ההתחלה, הייתה קשה, אבל מעצימה מאוד. היו רגעים שיכולתי לאכול למישהו ת'ראש רק שיתן לי סיגריה. בלי סיגריות על בירה, בלי סיגריית בוקר, בלי סיגריית סוף יום, או, אלוהים! היכן סיגריית סוף המשמרת שלי?
הייתה תקופה קשה. באותה תקופה הבנתי שלא רק שהייתי מכורה לסיגריות, הייתי אשכרה תלויה בהן. פיתחתי תלות מטורפת לסיגריות. אם לא הייתי מקבלת את מנת הניקוטין שלי ברגע ובזמן הנכון- הייתי יכולה להפוך עולמות. לגלות בלילה שנגמרו לי הסיגריות? רכיבה של 10 דקות על האופניים כדי לקנות חפיסה. בדוק.

אז עכשיו, אני חצי שנה בלי. מתמודדת עם קרייבים לשאכטות פה ושם. אבל בעיקר- מרגישה הרבה פחות תלותית. למרות שעדיין, אני מתגעגעת לפעמים לחברה הכי טובה שלי.

שונאת פקקים

סתם רציתי לשתף אתכם, כמה אני שונאת פקקים. שונאת.
בוידאו השתדלתי להיות ממש עדינה.

הבעיות האישיותיות שלי

אתמול הייתי מותשת מידי מכדי לכתוב. עייפה, עצבנית. שוב אחרי יום של 14 שעות הגעתי הביתה,
השותפה שוב ישנה על הספה בסלון, אני שוב הכנתי ארוחת ערב. עולם כהרגלו נוהג.
היה יום מסריח, ממש. בעבודה שוב לא התקדמתי כל היום, אבל לפחות עלו לי שתי תובנות חשובות.
1) אני לא לומדת מטעויות.
2) אני לא יודעת לבקש עזרה.
התובנות האלה הועלו הפעם דווקא בגלל דברים הקשורים לענייני למידה מקצועית, אבל הם התקשרו לי יותר להחלטות שמאפיינות את החיים שלי בכלל.

אי למידה מטעויות מתבטאת אני חושבת בעיקר בארבעה תחומים בחיים שלי: גברים, חוזים, טיפוח ואלכוהול.
הראשון, כל בחורה תגיד לכם ודאי, שהיא תמיד יוצאת עם טיפוס X. גם אני יוצאת ונדלקת על כל ה-X למרות שבתכל'ס אני אמורה לשמור על כל ה-Y's.
חוזים- כל פעם אני חותמת על דברים בלי לברר באמת על מה אני חותמת ומה זה אומר בשורה התחתונה: חוזה עבודה/ הסכם סודיות דרקוני/ דירה וכו'. כל פעם אני גם פונה בסוף לאבאמא שאומרים לי "אמרנו לך". מתי כבר תלמדי? ואני אומרת להם. מתישהו אני אלמד מהטעויות שלי.
טיפוח- נו טוב, אני פשוט עצלנית אבל כל פעם אני אומרת: מעכשיו אשמור על השיניים כי שיננית זה כואב, אני אנקה את הפנים כל ערב כדי שלא יצאו לי קמטים ו/או חצ'קונים, אני לא אלך לישון עם איפור כי זה ככה וככה, אני אשים פלסטר על הרגליים כשאני נועלת נעליים שפוצעות כדי לא להשאיר צלקות, בלה, בלה, בלה וכו'.
ובתחום האלכוהול- שתי תובנות סותרות. האחת- לשתות לפני שאני יוצאת כדי לא לשרוף את הכיס. השנייה- לא לשתות יותר מידי כי אני עושה שטויות (לאו דווקא מיניות, יותר בכיוון של צחוקים לא מצחיקים ו/או אומרת שטויות). וברגעים אלו אני מתכננת לצאת לשתות משהו.
בקיצור, אני תמיד חושבת ש"הפעם יהיה בסדר", "הפעם אני לא אחזור על הטעות" ואיכשהו אני תמיד חוזרת עליה.

בעניין של לא יודעת לבקש עזרה. כן, אני כזאת. אני תופסת מעצמי בחורה די פקחית, עם ראש על הכתפיים. אחת שיודעת לנהל עניינים ויודעת לנהל את עצמה במרבית התחומים. בעיקר ככל שזה נוגע לעניינים אינטלקטואליים כאלה ואחרים. אבל, גם אני לפעמים נופלת. במיוחד כשאני מנסה להרשים או להוכיח את עצמי, ואז במקום לשאול שאלה קטנה, שלא תפגע בערכי כהוא זה, וייתכן שאף תעלה את ערכי, אני בוחרת בדרך הקשה.
היום בעבודה, שאלתי שאלות אינטלגנטיות ביותר, הממונה עליי אפילו לא ידעה את התשובה והלכה לבדוק עם הממונה עליה. כל הכשלון של אתמול היה נמנע אם רק הייתי שואלת מה שהיה נראה לי פשוט, או יותר נכון, חשוד בפשטותו.

בקיצור, אני חייבת ללמוד מהטעויות שלי ולהתייעץ ולשאול. אני מאמינה שיש עוד רבות כמותי, אני אפילו מכירה די הרבה כאלה, שאם הייתם שואלים אותן, תמני כמה בעיות שיש לך בחיים, שתי הבעיות הללו, יהיו ברשימה.

בקיצור, אמנם 21:15, וחזרתי רק לפני חצי שעה מהיום הארוך הזה, אבל המלאכה מרובה: יש לסדר את החדר, לשטוף כלים, להתקלח ולצאת לדרינק לילי.

ולסיום: הנה טיזר קטן לפוסט הזה, שצילמתי אחה"צ לפני איזה קורס ולא הספקתי להעלות בשלמותו:

מדיה חברתית ושיווק באינטרנט- הסדנא!

אז....
בעקבות עומס בלתי אפרי כמעט לא כתבתי כאן כשלושה שבועות.
הרעיון המקורי כשפתחתי את הבלוג הזה היה לפרסם סוג של וידאו בלוג, שבו אני אשאל אנשים (מומחים יותר או פחות) על מגוון נושאים.
הרעיון לא נגנז, אבל לעת עתה ניתן לומר ללא צל של ספק שהוא נדחה לזמן בלתי מוגבל.
השבוע, התחלתי סדנה בלימודים (עיינו בכותרת הפוסט), שחלק מדרישותיה הן להעלות סרטון באורך דקה פעם בשבוע ליו-טיוב של הקורס. אז אני העליתי אותו ליו-טיוב של misskauf.
ולמרות שאני לא מתכננת להפיץ אותם בטוויטר והפייסבוק שלי לעת עתה, החלטתי לחלוק אותם כאן.
בוסריים, סרטונים שצולמו על רגל אחת בשלוש דקות. אבל זו התחלה.
ועוד נראה, יכול להיות שהקורס יחזיר אותי לתכנית המקורית של misskauf.
יאללה, קבלו סרטונים. סוף סוף תשמעו איך אני מדברת... (נערך החוצה היום- 31/1/2011. אתם מכירים אותי..)


תענוג. עד הפוסט הבא.....

כל ההתחלות קשות. ולהתחיל פעם שנייה, זה אפילו קשה יותר.

היו היה, לפני כמעט שנה, קיבלנו משימה בקורס בלימודים לנהל בלוג.
הנושא- לבחירתנו. היו שבחרו לכתוב על אוכל, מוסיקה, טיולים, בע"ח, צילום ועוד מגוון תחומים כאלו ואחרים.
אני בחרתי לכתוב על עצמי ועל החיים. שלי בפרט ושל כולנו בכלל בעיניי.
כנראה שמאז ומתמיד בער לי לכתוב ולשתף. חברים שלי יודעים כמעט כל מה שקורה לי בחיים, אבל בעיקר ברמה השטחית. למרות שנדמה לסובבים שלי שאני מדברת תמיד על מה שעובר עליי, זה לא בהכרח כך. בבלוג חשפתי צדדים שלי שאף אחד לא הכיר, או אולי חשב שהוא הכיר אך לא ברמה כה אינטימית.
בשלב מסוים, הקורס נגמר, וגם אני הרגשתי שחציתי איזשהו גבול. הרגשתי שאולי חשפתי קצת יותר מידי. ואז הפסקתי לכתוב.
מאז, קיבלתי מספר הצעות לכתוב בכל מיני מקומות כאלו ואחרים, וקיבלתי גם בקשות להמשיך את הבלוג.
לכל אלו נעניתי בשלילה. הייתי צריכה זמן להשתקם. הכתיבה הכניסה אותי למערבולות נפשיות עמוקות, שקשה היה לי לברוח מהן. המחשבות, כשעוברות מן הראש לדף, מקבלות תוקף משמעות. ואז צריך להתמודד איתן באמת.
אז לא. לא התמודדתי עם הבעיות מאז, אבל משהו כן השתנה, וכן, קצת התבגרתי בשנה הזו.
אז את הבלוג ההוא אני שמה בצד, ומתחילה משהו חדש.

ועל מה אכתוב כאן? לא יודעת. נתחיל ונראה מה יוליד פוסט. אבל בטוח לומר שיש להתכונן להפתעות...